בת מלך אחת גידלה עוף היודע לדבר בשפת בני-אדם. היא אהבה אותו כנפשה, ובכל יום בבוקר הייתה עומדת לפני הכלוב שלו ומדברת איתו דברי חיבה. והעוף היה אומר בליבו: מה לי ולה! הלוואי ואמלט מבית-הכלא הזה.
ויהי היום, וישמע העוף את בת המלך מבקשת את אחד העובדים שייסע למדינות-הים לקנות לה תמרוקיה.
קרא העוף לעבד ההוא ואמר לו: בבקשה ממך עשה עימי חסד, כשתלך למחוז ההוא, אשר אתה נוסע שמה, ותראה עופות כמוני, בני-משפחתי, דרוש בשלומם, והגד להם צערי, שאני כלוא בתוך הכלוב הזה.
הגם שיש לי מעדני מלכים חיי אינם חיים כל עוד הדלת סגורה בעדי.
אמר לו העבד:- יהי כדבריך, אמלא את בקשתך.
הלך העבד, הלוך ונסע בכורכי הים. ויהי היום, הוא יושב בעגלה, והינה הרבה עופות ממינו של העוף עפים לפניו. זכר את הבטחתו, ויקרא בשלום העופות, ויספר להם את דברי העוף בן-מינם.
כששמע עוף אחד מהם את דברי העבד נפל על הארץ והנה העוף מת, אין בוא רוח חיים, והוא מוטל כאבן דוממת.
טלטל אותו העבד להקיצו, אולם, לא קשקש בזנבו, לא הניד עפעף ולא השמיע קול.
לקח אותו העבד אל השדה, על מנת לקברו, והינה נשא העוף את כנפיו והמריא למרומי השמיים.
תמה העבד על תחבולת העוף והמשיך בדרכו.
לאחר זמן חזר אל בית המלך.
שאל אותו העוף: האם קיימת הדבר אשר שמתי בפיך, לדרוש בשלום העופות, בני משפחתי?
כן, ענה לו העבד, וסיפר לו את אשר אירע.
שתק העוף, ועשה עצמו כמי שאינו יודע מה זה ועל מה זה.
כעבור כמה ימים באה אליו בת המלך כמנהגה להשתעשע עמו. בעוד היא משחקת עימו, גלגל העוף את עיניו ועשה עצמו פגר מת.
בכתה בת המלך על אובדנה ובצער רב ציוותה על משרתיה לקברו בחצר.
אולם, ברגע שהוציאו את העוף אל החצר, פרש מיד את כנפיו ועף לו הרחק אל החופש ואל בני מינו.
אז הבין העבד, מה הייתה כוונת העוף ההוא, שעשה עצמו כמת.
מדוע העוף עשה את עצמו כמת?