עברית » כיתה ו' » סיפורים קצרים

שועל רעב יצא לחפש לו אוכל. לאחר כשעה מצא כרם ענבים.
ניסה השועל להיכנס לכרם, אך לא הצליח מכיוון שגדר גבוהה הקיפה אותו.
עמד השועל והביט בענבים העסיסיים וחשב לעצמו איך יוכל להגיע אליהם.
זינק השועל לעברם וניסה לתפסם בפיו, אך לא הצליח.
ניסה שוב ושוב, אך לשווא.
משראה השועל שאין לו סיכוי להגיע לענבים, הפנה את ראשו בבוז וחשב לעצמו:
-ענבי בוסר הם אלה, בוודאי לא טעימים הם-

מהו לדעתכם הנמשל בסיפור?

היו היה מלך, ולמלך היתה בת נסיכה יפיפייה.
מכל העולם באו נסיכים לבקש את ידה, אבל הנסיכה דחתה את כולם, כי היא העדיפה על פניהם אדם חכם ונבון מפשוטי העם, שהכל קראו לו "חסן החכם".
אביה ניסה לשכנעה להתרחק ממנו אבל הוא לא הצליח.
באחד הימים, כאשר היה המלך שקוע במחשבותיו, בא אליו עוזרו ושאל: "מדוע אדוני המלך נראה כה עצוב? אולי אוכל לעזור לאדוני, אם יספר לי מה מטריד אותו".
המלך סיפר לו על החלטת בתו להתחתן עם חסן. חשב העוזר ואמר למלך: "אין לך מה לדאוג,
מצאתי תחבולה שבאמצעותה נוכל להיפטר מהבחור הזה".
הצעתי היא שאדוני המלך יכריז על נשף גדול ויזמין אליו את חסן.
המלך יאמר קבל עם ועדה לחסן: "אתה מעוניין לשאת את בתי לאישה, ואני איני מתנגד לכך", ואתה תושיט לו שני פתקים- על אחד מהם תהיה כתובה המלה "מוות" ועל השנייה "נישואין". חסן יעלה בגורל אחד משני הפתקים האלה". זעם המלך ואמר: "ומה אם יעלה בידו הפתק שכתוב עליו נישואין? האם הוא ישא את בתי?"
צחק היועץ ואמר: "סמוך על ערמתי. מי אמר שאכן כך יהיה כתוב בשני הפתקים? לאורחים נאמר ששני הפתקים שונים, אבל אנחנו נכתוב "מוות" בשני הפתקים.
באופן זה כל פתק שייקח חסן, יחרוץ את דינו למוות".
המלך התפעל מחכמת יועצו ומיד שלח הזמנות לחסן ולנכבדי העיר.
הנסיכה שמעה והתפלאה על השינוי שחל אצל אביה.
היא החלה לחקור את הדבר, עד שנודע לה על המזימה השפלה שהם זממו לעשות.
מיד כתבה מכתב לבחיר לבה והודיעה לו על דבר המזימה. היא הזהירה אותו מלבוא לנשף. שעת הנשף הגיעה. לרוב הפתעתה ראתה הנסיכה את בחיר לבה מגיע וצועד בגאווה אל האולם.
הנסיכה חששה מאד לבחיר לבה אבל הוא הרגיע אותה.
ברגע המכריע הכריז המלך לפני כל המוזמנים על החלטתו להשיא את בתו לחסן, בתנאי שיעלה בידו להוציא מתוך שני פתקים שיוגשו לו את הפתק שעליו כתובה המלה "נישואין".
במקרה שייכשל ויוציא את הפתק שעליו כתובה המלה "מוות" מות יומת.
ניגש הבחור בבטחה לעבר היד המושטת ולקח פתק מתוך השניים והכניסו מיד לפיו, בלעו ואמר בקול רם: "בלעתי את הפתק שבחרתי. נפתח עכשיו את הפתק השני ונראה מה כתוב בו.
והיה אם כתוב עליו "מוות", סימן שעל הפתק שבלעתי הייתה כתובה המילה "נישואין". המלך נוכח לדעת שהבחור הפשוט הזה עולה עליו ועל יועצו בחכמתו.
הוא רתח מכעס, אבל לא נותרה לו ברירה אלא לפתוח את הפתק שבידו: ואכן, כצפוי, היתה כתובה בו המלה "מוות". כל המוזמנים שמחו. הנסיכה נדהמה ושתקה, אבל בתוך לבה התפעלה מחכמתו של חסן אהוב ליבה.

מדוע בלע חסן את הפתק שבחר?

פעם אחת היה זוג צעיר. האישה הרתה ועמדה ללדת, ומתה בלידתה. נשאר האב עם בנו וטיפל בו במסירות רבה.
עד כדי כך הגיעו הדברים, שלא רצה לשאת אישה, כדי שזרה לא תטפל בבנו אהובו. את כל נשמתו היה נותן עבורו: דאג לחינוכו, ללימודיו ולכל צרכיו.
והילד גדל עד שהיה לבחור.
אז אמר לו אביו: בני, רוצה אני לראות אותך בביתך שלך.
שא אישה, כדי שאדע לפני מותי, כי יש לך בית וילדים, ואוכל להיפרד בשקט מן העולם הזה.
שמע הבן בקול אביו ומיהר לשאת אישה, ואביו נשאר לגור עמו בביתו. לימים נולד להם בן, והסב שמח מאוד בנכדו.
פעם ראה הנכד, כי סבא שלו משתמש בכף, השונה מן הכפות של אבא ואמא. שאל אותו:
-סבא, מדוע אינך אוכל בכף כזאת כמו שלנו-? נאנח הסב וענה:
- הוריך סבורים, כנראה, שאני צריך לאכול בכף של עץ-.
לא אמר הנכד דבר, אך למחרת היום נטל חתיכת עץ וסכין, התיישב בפינת הבית והתחיל לגלף ולשייף.
אחר הצהריים חזר האב הביתה וראה את בנו יושב בפינה ושקוע במלאכתו.
ניגש אליו האב ושאל בפליאה: - מה אתה עושה בני? במה אתה כל כך שקוע?-
ענה לו הבן: - אני מכין לך כף של עץ, כמו שיש לסבא. כשתהיה אתה זקן, אתן לך לאכול בכף הזאת...

מדוע הכין הנכד כף של עץ לאביו?

מעשה בסוחר שיצא עם חמוריו לשוק למכור סחורה.
בדרך פרק את המשא מעל גב החמורים ושכב לנוח בצילו של עץ גבוה. כשהגיע בסופו של דבר לשוק גילה ששכח ליד העץ שקית ובה מאה שקלים.
מיד חזר למקום לחפש את אבדתו.
בדרך פגש באדם אחד.
ראה אותו אדם שפניו של הסוחר מוטרדות ומודאגות שאלו: "מה קרה לך?"
איבדתי שקית ובה כל כספי", ענה הסוחר.
"וכמה היה בשקית?"שאל האיש.
"מאה שקלים", ענה הסוחר.
"האם זו השקית שלך?", שאל אותו האיש, "מצאתי אותה ליד העץ".
לקח הסוחר את השקית, פתח וספר את מאה השקלים שהיו שם. לפתע עלה במוחו רעיון - הוא פנה לאיש ואמר לו: "בשקית היו מאתיים שקלים ולא מאה - גנבת את מחצית כספי, החזר לי אותם".
האיש הישר נדהם, אבל טענותיו כי לא לקח דבר מן השקית לא עזרו לו. לאחר דין ודברים ממושך הגיעו שניהם למשפט בפני המלך תאודורוס.
שמע המלך את טענות שני הצדדים, שקל את העניין בכובד ראש ופסק: "אתה טוען", אמר לסוחר, "שאיבדת שקית ובה מאתיים שקלים, אם כך השקית שנמצאה אינה שלך, כי בה יש רק מאה שקלים. החזר שקית זו למי שמצא אותה ולך חפש את השקית שלך".
"ואילו אתה", פנה המלך תאודורוס למוצא השקית, "מצאת שקית ובה מאה שקלים. שמור אותה אצלך עד שיבוא בעל האבדה וידרוש אותה. ואם כעבור שלושה חודשים לא יגיע אליך איש - הכסף שלך!".

מדוע, לפי דעתך, המלך האמין לאדם שמצא את האבידה?